חוק ביטוח בריאות ממלכתי שחוקק בשנת 1994 יצר מהפיכה של ממש בשירותי הבריאות ובדרך בה משתתף הציבור הישראלי בהוצאות הבריאות של הממשלה. נדבך מרכזי בחוק הינו קשירת דמי ביטוח הבריאות שמשלמים כלל הבגירים במשק לתשלומי הביטוח הלאומי שלהם.
קשירה זו הפכה את גביית התשלום ליעילה הרבה יותר, אך יש שרואים בה מס נוסף לכל דבר ועניין על כל המשתמע מכך.
ביטוח בריאות ממלכתי מאפשר למדינת ישראל להבטיח רף מסוים של שוויון בכל הקשור לאפשרות האזרחים ליהנות משירותי בריאות וזאת תוך שמירה על יציבותה הכלכלית של המערכת.
במדינות בהן אין ביטוח בריאות ממלכתי תלויה יכולתו של האזרח לקבל שירותי בריאות בטיב הביטוח הפרטי שקיים לו, דבר היוצר חוסר שוויון עמוק בנושא הבריאות שלעיתים מתגבש לכדי ענייני חיים ומוות.
עיקרון חשוב בחוק קובע כי כלל הבגירים במשק, מעל גיל 18, חייבים בתשלום כלשהו של ביטוח בריאות ממלכתי - בהתאם למצבם התעסוקתי ולרמת ההכנסה שלהם. זאת בכפוף לחריגים מצומצמים.
מעיקרון זה, נובע כי גם בגירים אשר אינם עובדים מסיבות שונות, ואין להם הכנסה כלשהי, יהיו מחויבים בתשלום מינימאלי בעבור ביטוח הבריאות הממלכתי- כיום עומד הסכום המינימאלי בעבור אלה שאינם עובדים על 97 ₪ לחודש.
בגדר החריגים שאינם חייבים בתשלום ביטוח בריאות ממלכתי ניתן למצוא:
לתשלום ביטוח בריאות ממלכתי קיימות שתי מדרגות הכנסה - שכיר המשתכר עד ל-60 אחוז מהשכר הממוצע במשק ישלם 3.1 אחוזים משכרו בעבור דמי ביטוח בריאות ממלכתי.
קיראו בהרחבה בנושא: מס בריאות
שכיר המשתכר יותר מסכום זה ישלם אותו שיעור על החלק משכרו שהינו 60 אחוזים מהשכר הממוצע במשק ו-5 אחוזים משכרו על כל סכום נוסף עד לתקרה של ארבע פעמים השכר הממוצע במשק.
קיראו בהרחבה על אפשרויות ביטוח לשכיר
גם מקבלי פנסיה מוקדמת שטרם הגיעו לגיל הפרישה הקבוע בחוק (67 לגברים, 65 לנשים) חייבים בתשלום דמי ביטוח בריאות ממלכתי כחלק מהכנסתם.
האחריות על גביית התשלום לפי השיעורים המתוארים לעיל הינה על המעסיק. עובדים עצמאים או אוכלוסיות אשר אינן עובדות וחייבות בדמי ביטוח בריאות ממלכתי מופחתים מחויבים להסדיר את התשלום בצורה עצמאית מול המוסד לביטוח לאומי.
במקרה של ספק בדבר החובה לשלם וכמה מומלץ לפנות בהקדם למוסד שכן הוא מוסמך בחוק להטיל ריביות והצמדות על פיגורים בתשלום.